עידן הכאוס – פרק 12

 "עד שלא תהפוך את הלא־מודע למודע, הוא יכוון את חייך - ואתה תקרא לזה גורל." (קרל יונג)

בפרקים הקודמים סקרתי את חוויית הכאוס ואת גורמי השורש להיווצרותה.

אז מה עכשיו? פשוט עוצמים עיניים ומחכים שהסערה תחלוף?

עצימת עיניים לא תעזור כאן. הדרך היחידה לצלוח את חוויית הכאוס היא להשתמש במתנה האנושית הגדולה שלנו: היכולת לברוא חוויה אחרת. אוהבת יותר, שלווה יותר, מאוחדת ומאחדת יותר. זהו תהליך תיקון עמוק וארוך טווח, שבבסיסו עומדת טרנספורמציה תודעתית.

זהו שינוי פנימי עמוק, אישי וקולקטיבי, שדרכו אנו מתעוררים מן התרדמה אל האחריות. האחריות על הזהות הנרטיבית שלנו כאנושות.

שינוי תודעתי הוא דבר שכל אחד מאיתנו יכול לעבוד עליו, בכל זמן ובכל נסיבות חיים. בבסיסו, זהו חיווט מחדש של קשרי הנוירונים והסינפסות שלנו. חיווט שכזה יכול להיעשות בכל גיל. בשפה הביולוגית קוראים לכך נוירופלסטיות, אלא שכאן מדובר בנוירופלסטיות רחבה ועמוקה הרבה יותר: תהליך שבו אנחנו מעדכנים את מערכת ההפעלה שדרכה אנחנו רואים את העולם, בוחרים את הבחירות, מקבלים את ההחלטות בחיינו, ומעצבים בסופו של דבר את ההתנהגויות, תכונות האופי והאישיות שלנו.

בפרק הקודם התייחסתי בתמצית אל שלוש גישות משלימות להתמודדות מיטבית עם חוויית הכאוס דרך שינוי תודעתי: "גישת האקמול", "הגישה הפונקציונלית" ו"גישת העוגן הפנימי". לכל אחת מהן תרומה משמעותית ליכולת שלנו לצלוח את עידן הכאוס שלמים יותר ובריאים יותר.

בפרק זה אתעמק בגישה השטחית ביותר, אך גם הקלה והפשוטה ביותר ליישום — זו שמניבה תוצאות זמניות אך מהירות: "גישת האקמול".

"גישת האקמול" נחלקת לשני סוגים מרכזיים:האחד, הימנעות או התחמקות זמנית מאתגרי חוויית הכאוס, לשם יצירת הקלה מהירה בסימפטומים של החוויה.האחר, התמודדות משופרת עם אתגרי חוויית הכאוס באמצעות יצירת הרגלי עוגן של אורח חיים בריא.

נתחיל מהסוג הראשון – "גישת האקמול" דרך ההימנעות.

כמובן, אסקפיזם כרוני אינו מומלץ כגישה להתמודדות, כיוון שבבסיסו הוא עוצר את תהליך הצמיחה והלמידה שלנו בחיים. התמכרות כרונית לחוויות המכהות את הסימפטומים של חוויית הכאוס מובילה, בסופו של דבר, לאובדן דרך ומשמעות.

יחד עם זאת, אסקפיזם זמני, מתון ומבוקר, עשוי להיות כלי יעיל ובלתי מזיק לשחרור לחצים, הרפיה והתאוששות. ההימנעות כגישה בפני עצמה אמנם אינה מחווטת מחדש את התודעה שלנו, אך היא בהחלט יכולה להעניק לנו את האנרגיה הנדרשת כדי לבצע שינוי תודעתי עמוק יותר — כזה הדורש מאמץ, התמדה והשקעה.

נמשיך אל הסוג השני – "גישת האקמול" דרך שינוי הרגלי עוגן.

הרגל עוגן הוא הרגל המשליך באופן רחב על חוויית החיים שלנו, וגורר אחריו באופן טבעי שינוי בהרגלי משנה נוספים. למשל, אדם שמתחיל לרוץ בכל בוקר עשוי לגלות לאחר זמן מה שהוא מתחיל גם לאכול בריא יותר, להקפיד יותר על שינה טובה, ואולי אף לצמצם הרגלים שאינם מיטיבים עמו. כל זאת, מבלי שהתמקד ישירות בכל אחד מהרגלי המשנה הללו.

הסיבה לכך היא שעבור אותו אדם, הריצה הייתה הרגל שהוא חשש שלא יוכל להתמיד בו. מרגע שגילה שהוא מסוגל להתמיד, הדימוי העצמי שלו השתנה. הביטחון שלו ביכולתו להשתנות גבר. והרגלי המשנה, שבעבר נראו לו כמעט בלתי אפשריים ליישום, החלו להיראות אפשריים הרבה יותר.

אם כך, הרגל עוגן הוא הרגל ראוי ומיטיב שהאדם מתקשה לדמיין את עצמו מיישם לאורך זמן. עבור כל אחד מאיתנו הרגלי העוגן יהיו שונים, משום שכל אדם חושש מדברים שונים, וכל אדם מחזיק דימוי עצמי ייחודי משלו.

ככל שניישם יותר הרגלי עוגן מיטיבים בחיינו, כך אורח החיים שלנו יהיה בריא יותר — נפשית, פיסית ותודעתית. וככל שאורח החיים שלנו בריא יותר, כך יהיו בידינו יותר כלים ויכולות — כגון חוסן, חיוביות, סתגלנות ובהירות — להתמודד עם תסמיני חוויית הכאוס.

שינוי הרגלי עוגן הוא תהליך של שינוי תודעתי. אמנם איננו משנים בהכרח את התודעה הרחבה שיוצרת את חוויית הכאוס עצמה — כיחידים וכקולקטיב — אבל אנחנו בהחלט משנים את התודעה כך שנוכל להיות חזקים, יציבים ובריאים יותר נוכח אתגרי עידן הכאוס.

לסיכום, "גישת האקמול", על אף היותה גישה שטחית יחסית שאינה פותרת את גורמי השורש להיווצרות חוויית הכאוס, היא גישה חשובה מאוד ליישום בחיינו. היא מביאה להקלה סימפטומטית זמנית אך מהירה, מחזקת את תחושת המסוגלות שלנו, ולעיתים אף מעניקה לנו את הכוחות הראשוניים הנדרשים כדי להתחיל בתהליך עמוק יותר של שינוי.

בפרק הבא אתייחס לאופן שבו ניתן לגשת לטיפול הפונקציונלי בגורמי השורש של חוויית הכאוס.