עידן הכאוס – פרק 14
- 13 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
"מי שמביט החוצה, חולם; מי שמביט פנימה, מתעורר." (קרל יונג)
בפרקים הקודמים סקרתי את חוויית הכאוס ואת גורמי השורש להיווצרותה. כמו כן, הצגתי שלוש גישות משלימות להתמודדות מיטבית עם חוויית הכאוס דרך שינוי תודעתי: "גישת האקמול", "הגישה הפונקציונלית" ו"גישת העוגן הפנימי". לכל אחת מהן תרומה משמעותית ליכולת שלנו לצלוח את עידן הכאוס שלמים יותר, בריאים יותר ומודעים יותר.
בפרק זה אתעמק בגישה העמוקה ביותר. זו המבקשת מאיתנו את האומץ הגדול ביותר, אך גם זו אשר יכולה לאיין את חוויית הכאוס מן היסוד, גם כאשר הכאוס בחוץ עדיין שורר - "גישת העוגן הפנימי".
כאשר הסערה משתוללת, אינך מתווכח איתה. אינך מנסה לשכנע אותה להירגע. אתה פשוט מטיל עוגן.
הדרך לשנות את חוויית הכאוס היא להשתמש בחוכמת הלב ובמתנות האנושיות הגדולות שלנו, כדי לברוא חוויה אחרת: אוהבת יותר, שלווה יותר, מאוחדת ומאחדת יותר. המתנות הללו הן יכולת הבחירה, הדמיון והיצירה. הן המאפשרות לנו להחליט כיצד לראות את העולם, כיצד לפרש את המציאות, וכיצד לספר את סיפור חיינו.
טרנספורמציה תודעתית, על אף שבעיני רבים היא נשמעת קשה, מופשטת ואולי אף מפחידה, היא למעשה כוח העל שלנו כבני אנוש.
במסע הגיבורים שלנו, כיחידים וכאנושות, כולנו מבקשים לחזור הביתה. הביתה אל הסיפור הקדמון. אל תודעה מלאת משמעות. אל מקום פנימי שבו איננו רק מגיבים לעולם, אלא בוחרים כיצד לחיות בתוכו.
רגע לפני שהבינה המלאכותית תעשה את זה במקומנו, השאלה שמחכה לנו בפתח היא פשוטה: איזה סיפור אנחנו בוחרים עכשיו לברוא לעצמנו?
זה לא צריך להיות סיפור גדול מהחיים, אלא סיפור בגודל של החיים. זה לא צריך להיות סיפור על מאבק, סבל או מרדף בלתי פוסק. נסתפק בסיפור פשוט. סיפור אוהב. סיפור שמזכיר לנו מי אנחנו באמת.
והעיקר, שהסיפור הפשוט והאוהב יהיה מלא במשמעות.
סיפור שיזכיר לנו מה באמת חשוב.
סיפור שיחזיר את הסדר הנכון, שבו התודעה הימנית היא האדון והתודעה השמאלית היא המשרת.
סיפור שיעזור לנו לבנות ולחצות את הגשר מתודעת הנפרדות אל תודעת האחדות.
כדי שנוכל לספר את הסיפור הנכון והאותנטי שלנו, העוגן שעלינו להטיל הוא העוגן המחבר אותנו לעצמנו.
דע עצמך - וחיה את הידיעה.
אדם בעל עוגן פנימי הוא אדם היודע לענות על חמש שאלות - בכנות גמורה, מעומק הלב והנשמה, ללא שמץ של ציניות - ולחיות את התשובות:
מי אני?
מה אני?
למה אני כאן?
מה המתנה שלי?
איך אני מעניק אותה לעולם?
התשובה החיה לחמש השאלות הללו היא העוגן. עוגן שאינו זז ואינו משתנה גם בתוך הסערה. גם בתוך הכאוס. גם כאשר העולם החיצוני מאבד את צורתו המוכרת.
כאשר נחיה את חיינו עם העוגן הזה, השינוי התודעתי יגרום לנו להרגיש גם "חלק" וגם "שלם". חלק מרקמה אנושית, טבעית ורוחנית רחבה מאיתנו; ושלם פנימי שאינו תלוי לחלוטין בנסיבות החיצוניות.
אנחנו נתחבר יותר לעצמנו במעגל תנופה חיובי של נפש בריאה בגוף בריא. אנחנו נבין יותר את האחר, נהיה קשובים אליו יותר, ונחוש חמלה הולכת וגוברת. אנחנו נכבד יותר את הטבע, ונלמד מחדש להעריך את ערכו האמיתי. ועם הזמן, נחווה יותר שפע נפשי, הודיה ושלווה.
כשאדם מבין לעומק את הארעיות של קיומו הפיסי, הוא בוחר להתמקד במה שבאמת חשוב. הוא בוחר להיות נאמן לתכלית חייו. הוא מפסיק לבזבז את חייו על רעש, על השוואות, על פחדים, על מירוץ שאינו שלו.
וכאשר בני האדם חיים, הווים ופועלים מתוך נאמנות לייעוד שלהם, חוויית הכאוס חדלה מלהתקיים באותה עוצמה. הכאוס אולי עודנו שם, בחוץ. אבל בפנים כבר יש ציר. יש כיוון. יש משמעות. יש עוגן.
במובנים רבים, גישת העוגן הפנימי מבקשת מאיתנו להאט. להתמקד פנימה. להפסיק לעסוק בדברים חסרי משמעות ותכלית. להשיל שכבות. להסיר את המכשולים שהצבנו לעצמנו. לוותר על הסיפורים שאינם שלנו.
כי אי שם בפנים נמצאת הליבה האותנטית שלנו.
היא המצפן שלנו.
היא המצפון שלנו.
היא גם הגאולה שלנו.
והיא שם תמיד.
מחכה לנו.
תגובות