עידן הכאוס – פרק 15

 הצלחתה של התערבות תלויה במצב הפנימי של המתערב." (ביל אובריאן)

בפרקים הקודמים סקרתי את חוויית הכאוס ואת גורמי השורש להיווצרותה. כמו כן, הצגתי שלוש גישות משלימות להתמודדות מיטבית עם חוויית הכאוס דרך שינוי תודעתי: "גישת האקמול", "הגישה הפונקציונלית" ו"גישת העוגן הפנימי". לכל אחת מהן תרומה משמעותית ליכולת שלנו לצלוח את עידן הכאוס שלמים יותר, בריאים יותר ומודעים יותר.

אבל יש עוד שאלה אחת, חשובה לא פחות:

מי יוביל אותנו בתוך כל זה?

גם המנהיגים של היום מוצאים את עצמם בתוך אותה חוויית כאוס, כמו כולם. גם הם מוצפים. גם הם עייפים. גם הם נדרשים לקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות, השתנות מואצת, רעש אינסופי ולחצים עצומים.

אלא שעליהם מוטלת אחריות נוספת: להנהיג את הארגונים, הקהילות, המדינות, ולעיתים אף את האנושות כולה, קדימה. בדרך ראויה. בדרך מיטיבה. בדרך שאינה רק מגיבה אל הכאוס, אלא גם יוצרת בתוכו אפשרות חדשה.

אבל לפני שאנחנו מדברים על "המנהיגים", כדאי לעצור לרגע ולהודות באמת פשוטה: כולנו מנהיגים.

אנחנו מנהיגים של חיינו. אנחנו מנהיגים של משפחותינו. אנחנו מנהיגים של הבחירות שלנו, של ההרגלים שלנו, של התודעה שלנו, של הדרך שבה אנחנו פוגשים את העולם ואת בני האדם שסביבנו.

ואם נודה על האמת, רבים מאיתנו הפעילו כבר מזמן את מנהיגות חייהם על מצב של "טייס אוטומטי". טייס אוטומטי הפועל לפי הוראותיה של מערכת הפעלה ישנה, בלתי מודעת, שלעיתים איננו יודעים עוד להבין, להסביר, לא כל שכן - להצדיק.

קל מאוד להפנות אצבע מאשימה כלפי מנהיגי הארגונים, הקהילות והמדינות שלנו. לעיתים, הביקורת מוצדקת. לעיתים, אפילו הכרחית. אבל בסתר ליבנו אנחנו יודעים דבר נוסף: המנהיגות שאנו עדים לה היום בעולם היא גם השתקפות של המנהיגות שלנו על חיינו.

כי תודעת המנהיגות של העולם אינה צומחת בחלל ריק. היא צומחת מתוך תודעתם של בני האדם החיים בו.

אז כיצד מנהיגים מתנהגים בסביבה שבה חוויית הכאוס שוררת?

בעידן של השתנות תמידית מואצת, שבו גם המנהיגים עצמם מוצפים, עמוסים ומתמודדים עם לחצים אדירים, הנטייה הטבעית היא להישאב אל מנגנוני ההגנה וההישרדות. התגובה האוטומטית של מנהיגים רבים היא תגובה ריאקטיבית. הם אינם משנים את תודעת המנהיגות שלהם, אלא מגיבים לחוויית הכאוס באותם הכלים, הדפוסים וההתנהגויות ששירתו אותם בעבר.

הטייס האוטומטי של המנהיגות הריאקטיבית מנסה לעקוף את חוויית הכאוס באמצעות הגברת המוטיבציה וחיזוק המאמץ: לדחוף חזק יותר, לרוץ מהר יותר, לשלוט יותר, להספיק יותר, למדוד יותר, ולייצר יותר עם פחות.

על פניו, זו נראית מנהיגות נחושה. אבל לאורך זמן, זו מנהיגות שמשרישה את חוויית הכאוס. היא מתנתקת מן המודעות העצמית והארגונית למה שבאמת קורה מתחת לפני השטח. היא מחליפה הקשבה בלחץ. עומק בדחיפות. משמעות בביצוע. אמון בשליטה.

ולאורך זמן, מנהיגות ריאקטיבית שכזו שוחקת ומתישה את המערכת. היא שוחקת את המנהיגים עצמם, ושוחקת גם את האנשים המונהגים בתוך אותה מערכת.

כאשר אנשים חווים מנהיגות המונעת באופן בלתי מודע מתוך לחץ, פחד, הישרדות ושליטה, הם מאבדים אמון. הם אולי ממשיכים לבצע, אבל פחות מאמינים. פחות נפתחים. פחות יוצרים. פחות מביאים את הלב, הדמיון והחוכמה שלהם אל המרחב המשותף.

אובדן האמון הזה מחריף את משבר המטא ואת משבר המשמעות, ויוצר גלגל תנופה נוסף המעמיק עוד יותר את חוויית הכאוס.

ולכן, השאלה המנהיגותית הגדולה של עידן הכאוס אינה רק: מה עלינו לעשות?

אלא קודם כל: מאיזה מקום פנימי אנחנו פועלים?

מתוך פחד - או מתוך אמון?

מתוך שליטה - או מתוך הקשבה?

מתוך הישרדות - או מתוך אחריות?

מתוך טייס אוטומטי - או מתוך תודעה ערה?

כי בעידן הכאוס, מצב התודעה של המנהיג אינו עניין פרטי. הוא הופך להיות כוח מערכתי.

מנהיג לחוץ מייצר מערכת לחוצה.

מנהיג מפוחד מייצר מערכת מפוחדת.

מנהיג שאינו מקשיב לעצמו יתקשה להקשיב לאחרים.

ומנהיג שאיבד את העוגן הפנימי שלו יתקשה מאוד לעזור לאחרים למצוא את שלהם.

בפרק הבא אנסה להעמיק בשאלה: איזו תודעת מנהיגות נדרשת מאיתנו עכשיו?

לא רק כדי לנהל טוב יותר.

אלא כדי לברוא בתוך הכאוס אפשרות אנושית טובה יותר.