עידן הכאוס – פרק 16

"אתה לא יכול ליצור מציאות חדשה מתוך אותה תודעה שיצרה את הישנה." (אלברט איינשטיין)

בפרק הקודם התייחסתי אל אתגר המנהיגות בעידן הכאוס.

אל העובדה שגם המנהיגים עצמם חיים בתוך חוויית הכאוס, אך נדרשים, למרות זאת, להנהיג את הארגונים, הקהילות והמדינות שלהם בתוכה. כמו כן, הזכרתי כי מנהיגות אינה רק תפקיד רשמי. כולנו מנהיגים. מנהיגים של חיינו. של משפחותינו. של הבחירות שלנו. של ההרגלים שלנו. של התודעה שלנו.

השאלה הנשאלת כעת היא: מהו השינוי התודעתי המנהיגותי הנדרש כדי להנהיג נכון בעידן הכאוס?

אני אוהב להתבונן על כל אדם ועל כל מנהיג דרך ארבע פריזמות סמליות של תכונות, כישורים ויכולות. בכל אדם, ובכל מנהיג, גלומות ארבע תכונות־על:

• הלוחם – המנהיג המפגין אומץ. נחוש לעמוד במשימה. עומד על עקרונותיו. אסרטיבי. מוכן לפעול גם כאשר קשה.

• השכלתן – המנהיג הרציונלי. סקרן, חוקר, מנתח ומעמיק. מבקש להבין את המציאות, לבסס את אמונותיו, ולפעול מתוך מחשבה בהירה.

• האוהב – המנהיג המבין, החומל, הקשוב והאוהב. אותנטי. רואה את אנשיו. רועה את אנשיו. מבין שמאחורי כל תפקיד, יעד ומדד, יש אדם.

• החולם – המנהיג החזוני והיצירתי. מתווה דרך על פי כוכב צפון. חי את הייעוד שלו בשליחות מדבקת. יודע לדמיין מציאות שעדיין אינה קיימת, ולהזמין אחרים לברוא אותה יחד איתו.

לכל אחת מן התכונות הללו יש מקום. כולן חשובות. כולן דרושות.

אין כאן קריאה לוותר על הלוחם או על השכלתן. בעידן הכאוס אנו זקוקים בהחלט גם לאומץ, נחישות, רציונליות, ניתוח, משמעת ויכולת ביצוע.

אבל המסה הקריטית של תכונות המנהיגות הרווחות היום מצויה בעיקר באזורי הלוחם־השכלתן.

מנהיגות של מאבק ושליטה.

מנהיגות של ניתוח וביצוע.

מנהיגות של יעדים, מדדים, תוצאות, תחרות, קצב, שליטה והישגיות.

הבעיה איננה בתכונות הללו עצמן. הבעיה היא בחוסר האיזון. כאשר הלוחם והשכלתן פועלים ללא האוהב והחולם, המנהיגות הופכת קרה מדי, נוקשה מדי, עיוורת מדי.

היא עלולה לדעת כיצד לנצח, אך לשכוח לשאול לשם מה.

היא עלולה לדעת כיצד לבצע, אך לא להקשיב למה שמבקש להיוולד.

היא עלולה לדעת כיצד למדוד, אך לא להרגיש את מה שאינו ניתן למדידה.

היא עלולה לדעת כיצד להוביל אנשים קדימה, אך לא לשאול האם הכיוון שאליו רצים הוא באמת הכיוון הנכון.

הטרנספורמציה התודעתית המתבקשת בעידן הכאוס לוקחת אותנו אל מנהיגות מאוזנת יותר. מנהיגות שיש בה עדיין את כוחו של הלוחם ואת בהירותו של השכלתן, אך יש בה גם הרבה יותר מן האוהב ומן החולם.

יותר הקשבה. יותר חמלה. יותר דמיון. יותר חזון. יותר חוכמת לב. יותר אומץ לברוא, ולא רק להגיב.

לעניות דעתי, המעבר התודעתי העמוק הזה במאפייני המנהיגות הוא יסוד קריטי ביכולת של כולנו לצלוח בשלום את חוויית הכאוס.

זהו מעבר ממנהיגות מוקצנת וריאקטיבית אל מנהיגות מאוזנת וקריאטיבית.

מנהיגות ריאקטיבית שואלת: איך אני שולט במצב?

מנהיגות קריאטיבית שואלת: מה מבקש להיוולד כאן?

מנהיגות ריאקטיבית פועלת מתוך פחד לאבד.

מנהיגות קריאטיבית פועלת מתוך אמון במה שאפשר לברוא.

מנהיגות ריאקטיבית דוחפת אנשים אל הקצה.

מנהיגות קריאטיבית מזמינה אנשים אל המשמעות.

מנהיגות ריאקטיבית מנסה להחזיר את העולם למה שהיה.

מנהיגות קריאטיבית מקשיבה למה שהעולם מבקש להיות.

למנהיגים יש תפקיד מרכזי בהטמעת הדרכים שהזכרתי בפרקים הקודמים להתמודדות המיטבית עם חוויית הכאוס. מנהיגות מודעת, מאוזנת וקריאטיבית יכולה בהחלט לעמוד באתגר הזה. היא יכולה להקל על הסימפטומים, לפעול לתיקון שורשי של מערכות, ובעיקר - להזכיר לאדם את העוגן הפנימי שלו.

איכות התודעה של המנהיגות כמוה כאיכות התודעה של האנושות.

לא פחות, אבל גם לא יותר.

אפשר לראות באמירה הזו מעין פלינדרום תודעתי: המנהיג אחראי להעלות את רמת התודעה של האנשים אל הרמה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל לשרת. ובאותה העת, האנשים הם - ורק הם - המנהיגים האמיתיים של חייהם.

מנהיגות בעידן הכאוס איננה רק תפקיד.

היא קריאה.

קריאה להתעורר מן הטייס האוטומטי.

קריאה לאזן בין הלוחם, השכלתן, האוהב והחולם שבתוכנו.

קריאה להנהיג את חיינו מתוך תודעה גבוהה יותר, רחבה יותר, אוהבת יותר, אמיצה יותר.

כי אולי, בסופו של דבר, זהו אחד המבחנים הגדולים של עידן הכאוס:

לא רק מי ינהיג אותנו.

אלא מי נהיה אנחנו, כאשר נידרש סוף סוף להנהיג.