על מעלת ההתבודדות

יש רגעים בחיים שבהם אני בוחר לעצור מן העשייה השוקקת. הרעש דועך, הדאגות מתפוגגות, ואני נשאר לבדי - רק אני והנשימה שלי, רק אני והטבע, רק אני והאלוהות המתגלה בכל ניגון של רוח. זהו הרגע שבו ההתבודדות נוכחת.

ביומן המסע שלי אל עצמי, שנולד מתוך חוויית התבודדות של ארבעה חודשים בטבע, למדתי שההתבודדות איננה בריחה מהחיים. להפך - היא כניסה חיה ונושמת אל תוך החיים. היא אינה ניתוק אלא חיבור; לא שתיקה ריקה אלא הקשבה עמוקה; לא ריחוק אלא קרבה - לעצמי, לבריאה, לעולם.

ההתבודדות במקרא

המקרא מלא ברגעי התבודדות מכוננים. אברהם אבינו שומע את קריאת ה"לך לך" כשהוא לבד עם אלוהיו. יעקב חולם את חלום הסולם כשהוא שוכב לבדו במסע בריחתו מעשיו. משה רבנו מגלה את הסנה הבוער בזמן שרעה את צאנו בגפו בהר. אליהו פוגש "קול דממה דקה" במדבר. כולם מגלים אמת אחת: ההתבודדות היא שער להתגלות, מקום שבו האדם פוגש את נשמתו ואת האינסוף.

ההתבודדות בחסידות 

הרבי נחמן מברסלב הדגיש שוב ושוב את מעלת ההתבודדות - שעה אחת ביום של שיחה פשוטה עם הבורא, לבד בשדה, ביער או בחדר. "ההתבודדות היא מעלה גדולה וגבוהה מן הכל" - כך אמר. שיחה אישית, כנה, פשוטה, ללא הסחות דעת, ללא מסכות וללא מתווכים. ברגעים כאלה, גם בכי וגם צעקה וגם דממה - כולם הופכים לתפילה. 

ההתבודדות כמסע גיבורים

המיתולוגיות והסיפורים הגדולים של האנושות מצביעים שוב ושוב על אותו דפוס: הגיבור יוצא לבדו למסע, מתמודד עם פחדים, עם שדים פנימיים וחיצוניים, ושב אל העולם עם מתנה של תבונה, אהבה או כוח מחודש. הדוגמאות לכך הן רבות מספור – עדות חיה ונושמת של האנושות לכך שההתבודדות הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התהוותה וצמיחתה.

במיתולוגיה היוונית - אודיסאוס הנודד, פרסאוס מול מדוזה, הרקולס במטלותיו.

גילגמש במסופוטמיה -  המלך הגדול שיוצא לבדו למסע חיפוש אחר חיי נצח, מתעמת עם מוות, בדידות וחולשה, ולבסוף מגלה שחיי נצח טמונים במשמעות שהוא יוצר לעמו.

בודהא בהודו -  שנטש חיי מלכות ונכנס להתבודדות של שנים, עד שהגיע להארה מתחת לעץ הבודהי, וחזר לעולם עם דרך חדשה של חמלה ושחרור.

שיווה בטנטרה ההודית  - אל המתבודדים, היושב במדיטציה על פסגת הרי ההימלאיה, שממנו שואבים בני האדם חכמה וריפוי.

ישו בנצרות - שצם במשך ארבעים יום וליל במדבר והתמודד לבדו מול כל פיתויי השטן.

מוחמד באסלאם  - שהלך לבדו למדבר ולהר חִראא, ושם חווה את ההתגלות הראשונה שלו.

האינואיטים בחוג הארקטי -  צעירים שנשלחו לבדם אל הקרח, להיאבק בקור ובבדידות, ושבו כמבוגרים עם כוח לשרת את השבט.

החזיונות במדבר של האינדיאנים בצפון אמריקה -  טקסי חזון בהם הנער יצא ליער או להר, בצום ובדממה, כדי לגלות את חיית הרוח שלו ואת ייעודו.

ובעת החדשה - נלסון מנדלה בכלא, מהטמה גנדי בימי השתיקה והצומות שלו, הנרי דיוויד תורו שחי לבדו בבקתה ביער וכתב על כך ספר נצחי.

בכל הסיפורים הללו, ההתבודדות היא לא מטרה בפני עצמה. היא שלב חיוני במסע הגיבור – המקום שבו מתרחש המפגש האינטימי עם הפחד והדממה, ומשם נולדת התבונה, האהבה והיכולת לחזור לעולם ולתרום לו.

ההתבודדות משרתת את האהבה

במסע ההתבודדות שלי, הבנתי עם הזמן שההתבודדות איננה אגואיסטית כלל. היא איננה ניתוק מן הזולת, אלא להפך - היא תרגול שמרחיב את היכולת לאהוב. אחרי חודשים של הליכה ביער, של דממה ושל שיחות אין קץ עם האלוהות, אני חוזר אל משפחתי, אל קהילתי, אל חבריי - עם לב רחב יותר, עם הקשבה עדינה יותר, עם רצון לשרת וידיעה בהירה של ייעודי.

המתנה שאני מעניק לעצמי בהתבודדות הופכת מיד למתנה שאני מעניק לאחרים.

ההתבודדות ביומיום

ההתבודדות אינה שמורה רק למי שיוצא בגפו לחודשים ארוכים בטבע. היא יכולה להתרחש גם בעשר דקות של דממה עם כוס קפה על המרפסת, בשעת הליכה קצרה בגינה, או בנסיעה שקטה ללא הסחות דעת. כל עוד היא נעשית מתוך כוונה טהורה ומתוך תודעת "הנני" - הנה אני, נוכח לגמרי – היא מגשימה את מעלתה.

מסע אישי

אני כותב את המילים האלה לא כעיון תאורטי אלא כעדות אישית. ההתבודדות עבורי היא חוויה ששינתה את חיי. היו בה רגעים של קושי, של עצבות, של התמודדות עם פחדים ישנים וחדשים. אבל היו בה גם רגעי חסד רבים - שלווה פנימית, הארה, תחושה שאין אני לבד אלא עטוף באהבה אינסופית. ברגעים האלה ידעתי באמת: אני חי. אני נוכח. אני אהבה.

סיום

ההתבודדות איננה קצה הדרך אלא שער. היא מחזירה אותנו שוב ושוב ללב, לייעוד, לאהבה. היא מזכירה לנו מי אנחנו באמת ומעניקה לנו את הכוח לשוב אל העולם כשליחי אור.

אני מזמין אותך לרגע חסד של התבודדות - לעצום עיניים, לנשום, להרגיש - ולומר בלב שלם: הנני.

אריאל