חודש אלול – חודש הרחמים, התשובה והסליחה

פתיחה

האוקיינוס והיער מלמדים אותי יום־יום שהחיים הם מסע מתמשך. בחודש אלול, המסע הזה מתמקד בשלושה שערים נשמתיים - הרחמים, התשובה והסליחה. זהו מסע של ארבעים יום וליל, שמתחיל בראש חודש אלול ומסתיים במוצאי יום הכיפורים. בעבורי, זה איננו רק ציון לוח שנה – זהו מסע פנימי חי ונושם, שנוגע בלב, בנפש ובנשמה.

על הרחמים

במשך שנים רבות ראייתי את הרחמים הייתה צרה ומוגבלת. הרחמים נראו לי כפשרה שיפוטית - הקלה בעונש, חמלה על מסכן, או תחינה לאל שיחוס על החוטאים. 

כמה שונה היא אמונתי היום. הרחמים אינם פעולה, הם אינם תוצאה של שיפוט. הרחמים הם הוויית חיים, הם מופע ישיר של אהבה שאינה תלויה בדבר. 

כשאני מביט בסיפורו של משה העולה להר סיני בפעם השנייה, אני רואה כיצד הוא מפנים את י״ג מידות הרחמים – לא כטקסט טקסי, אלא כאמת חיה. עשרת הדיברות שניתנו מחדש אינם רק חוק, אלא הזדמנות שניה, הזדמנות אינסופית, להזכיר לנו שהנפרדות היא אשליה ושכולנו שייכים לאחד. 

בשפה העברית, המילה "רחמים" קשורה ל"רחם" – המקום שבו יש רק אהבה טהורה, עוטפת ומזינה. כך גם הרחמים בחיי: הושטת יד אוהבת לאדם שהלך לאיבוד, ללא תנאי, ללא שיפוט. הם חלק מהותי מן הנשמה שלנו מעצם היותנו בצלם אלוהות. 

בעולם הזה, שבו אנו חווים נפרדות, הרחמים דרושים. אך רק רחמי אמת – אלו שאינם תלויים בדבר. כשאני מביט בעיניים מלאות רחמים, אני רואה כל ישות כהשתקפות של האלוהות, ורואה את האור שמעבר לכאב. ברגע הזה הרחמים מתמזגים באהבה. 

על התשובה

פעם חשבתי שתשובה היא מוסד דתי - "חזרה בתשובה" ככניעה לכללי הדת. התפיסה הזו רוקנה את המושג ממשמעות בעבורי. 

עם השנים בחרתי לחקור את האמונות והפרדיגמות שלי. למדתי להסיר אמונות מכבידות ולבחור באמונות מיטיבות, גם אם אינן ניתנות להוכחה מדעית מוחלטת. זו בחירה מודעת – לבחור באמונה שמולידה תודעת חיים חיובית, מחשבות טובות יותר, רגשות חומלים והתנהגות אוהבת. הבחירה הזו חוללה בי מטמורפוזה: מן הפחד אל האהבה, מן הכעס אל הסליחה, מן הניהיליזם אל אמונה רוחנית עמוקה. 

כאן טמונה תשובת אמת – ההיענות לקריאת הנשמה. זוהי קריאה עתיקה, קול פנימי שאומר: "זכור מי אתה באמת. אינך הגוף המוגבל, אינך הפחד והאשמה. אתה רוח אינסופית, אהבה נצחית." 

רובנו מתקשים להאזין לקריאה הזו. אנו מפרשים אותה כזיכרון מתעתע, מחשבת סרק או בלבול. אבל התשובה מתחילה באומץ להאמין שהקריאה הזו אמיתית. משם – האומץ להקשיב, להתבונן, לעשות חשבון נפש, ולבסוף להשיב לקריאה בהיענות אחת פשוטה, אך כה עוצמתית: "הנני". 

התשובה, כמובן, איננה אירוע חד־פעמי, אלא מעגל אינסופי של האזנה והיענות לקריאות הנשמה, יום אחר יום. 

על הסליחה

בחווייתי, הסליחה היא שער - שער המזמין אותי לעלות בשביל תלול הנקרא "מעלה הסליחות". 

במעלה הזה אני פוגש סוגים רבים של סליחה: בתחילה את הסליחה האגואית - זו שנוטרת, זו שמותנית. בהמשך את הסליחות הארציות - המתפשרות, המנומסות. עוד למעלה אני פוגש סליחות נפש - המרפות, החומלות, המברכות. 

בנקודות הקשות ביותר של העלייה אני פוגש את הסליחות המרפאות – הסליחה המשחררת כעס, הסליחה האמיצה, הסליחה שמאפשרת להמשיך. ולבסוף, גבוה מעל כולם, נמצאות סליחות האמת הנשמתיות: הסליחה שאינה תלויה בדבר, הסליחה הרדיקלית, סליחת הנס, הסליחה האוהבת ללא תנאי. 

בקצה המעלה נפתח שער נוסף - שער הכפרה. שם נפרש עולם שבו הנפרדות איננה אלא אשליה, עולם שבו האהבה חופשית, שלמה ונצחית. 

הסליחה איננה חולשה אלא כוח אדיר. היא הדרך לחצות את הגשר הצר אל עולם האחדות. 

סיום

חודש אלול מזמין אותי מחדש למסע של רחמים, תשובה וסליחה. זה איננו מסע של אחרים - זה מסע אישי, פנימי, שכל אחד מאיתנו מוזמן לצעוד בו. 

כשאני נכנס בשערי הרחמים, התשובה והסליחה, אני מוצא את עצמי שב הביתה. שב אל האחדות, אל האהבה, אל מהותי האמיתית.