איפוס כוונות - הצעד הקטן הראשון במסע

ההתחלה - מוזר, מבולבל, חופשי 

מוזר כל כך.

מבולבל.

עצוב.

וחופשי. 

כך הרגשתי ביום הראשון למסע ההתבודדות שלי. נחתתי במיאמי, פלורידה. מצאתי את עצמי בארץ זרה, תרתי משמע, מתמודד עם הסתגלות אל מקום חדש, מנסה להתרגל להוויית חיים אחרת, שאת פשרה לא ידעתי. לא ראיתי מעבר לכך. וכשניסיתי לחשוב על המעבר לכך - על התכלית, על המשמעות - נמלאתי מבוכה, פחדים ושאלות: "לשם מה? האם אעמוד במשימה? האם אהיה ראוי?"

הקול הפנימי - התמקד בלהתכוון 

ואז, מהדהד בי קול פנימי: "התמקד בלהתכוון. זה הכל." 

כל מסע גדול ומשמעותי מתחיל בצעד אחד קטן. 

אמנם, המסע שלי התחיל כבר מזמן - אבל גם כל פרק במסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן. 

אני אומר לעצמי: הצעד הקטן שלי הוא ההתכווננות. 

הכוונה היא השער. 

אני עוצם עיניים, נושם, מתבונן פנימה. 

ואז שוב הקול: "אם הכוונה טרם התהוותה, הרי שלא לקחת צעד קטן מספיק. קח צעד קטן יותר!" 

וכך עשיתי. צעד פשוט, מלא ענווה, אל היום הראשון.

ההמתנה להופעת הכוונה 

וכך נראה צעד קטן ופשוט - ישנתי היטב אחרי יומיים של טיסות. תכננתי מסלול נסיעה יומי דרך ה־Everglades המופלאים. סגרתי מוטל ללילה בעיירה Venice. וכעת - אני פשוט זורם. פנימה והחוצה. מתמסר. מאפשר. 

אני יודע - הכוונה תבוא. 

ועת תבוא, תיפתח הדלת אל המהות. 

ומתוך המהות יתחיל טקס ההתקרבות - אל עצמי, אל הטבע, אל האלוהות, אל האחד. 

לא חיפוש - אלא מציאה 

עם לקיחת הצעד הראשון אני מבין - הגדולה של המסע לא תתגלה בעוצמת ההרפתקאות, לא בסיפורי גבורה ולא ביצירת אגדות. 

היא תתגלה בצנעת קודש הקודשים של הלב - באמת הפשוטה שהיא כל אשר ישנו.

כך אתקדש במסע.

אני לא מחפש תשובות.

אני לא מחפש דבר.

וכשאתה לא מחפש - אתה מוצא. 

גשר למסע הצמיחה שלנו 

מה שלמדתי על היום הראשון למסע, אני לוקח איתי גם כמלווה אחרים בצמיחתם: 

לפעמים כל מה שנדרש איננו "תוכנית־על", איננו "פרוטוקול מפורט" ואיננו "מטרות ברורות". לפעמים כל אשר נדרש בתחילתו של מסע הוא צעד קטן, אף קטן מאוד – התכווננות. נשימה.

כל צעד, קטן ככל שיהיה, הוא תנועה המאפשרת לאינספור דלתות להיפתח. 

צעדים קטנים נוספים יובילו לאיטם ובעיתם אל הכוונה הטהורה, ממנה צומח כל מסע אל האמת.