המנהיג הרועה

בפרשת פנחס מתרחש רגע מכונן בתולדות מנהיגות ישראל. משה, המנהיג הגדול, יודע כי ימיו ספורים, והוא מבקש מהאל: "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז, ט"ז–י"ז).

המילים האלה מהדהדות בי בכל פעם מחדש. לא עוד מנהיג שמוביל מלמעלה, לא גנרל ולא מלך. הבקשה היא למנהיג שיהיה רועה  – מי שיודע ורואה את אחיו ואחיותיו, מי שאכפת לו, מי שצועד עם האנשים ולא לפניהם בלבד.

דימוי הרועה מלווה את המקרא כולו. משה עצמו היה רועה צאן במדבר כאשר נגלה אליו הסנה. דוד, מלך ישראל, נבחר מבין אחיו דווקא כרועה. וגם האל מתואר שוב ושוב כרועה משובב נפש, המנחה את עמו בנאות דשא, על מי מנוחות. לא במקרה – דמות הרועה היא סמל למנהיגות אחרת: לא שליטה אלא אחריות, לא כוח אלא חמלה, לא שליטה בעדר אלא שמירה ודאגה לכל יחיד ויחידה. 

כשאני מהרהר בזה, אני מוצא עצמי חוזר שוב אל חוויותיי כמנהיג בעולמות הארגוניים והעסקיים. פעמים רבות המודל שהוצג בפנינו היה מודל של "המנהיג הכל־יודע", זה שצריך להראות עוצמה בלתי מתפשרת, להחזיק בתשובות לכל שאלה, להיות זה שמכתיב את הדרך. אבל עם השנים למדתי שהמציאות - במיוחד בעידן של השתנות טכנולוגית ומשבר משמעות – דורשת משהו אחר לגמרי.

העולם שלנו נמצא במשבר עמוק: משבר אקולוגי, חברתי, נפשי ורוחני. האנושות מחפשת משמעות בתוך כאוס של השתנות מעריכית. בתוך כל זה, תפקידו של המנהיג איננו עוד "לספק תשובות" היכן שאין כאלה, אלא להיות רועה. לשהות עם בני עמו במדבר, להקשיב, לטפח, לשמש דוגמה ובעיקר – לשמור על האמונה שבסוף הדרך נמצא הבית. 

---

במהות, מנהיגות רועה היא מנהיגות מכילה ואוהבת. מנהיגות שמסוגלת לראות את כל אחד ואחת, גם את מי שחלש, עייף או פצוע בדרך. היא יודעת שלא כולם הולכים באותו קצב, ושעל המנהיג להאט לפעמים, לעצור, להתכופף, לשאת על הכתפיים את מי שאינו מסוגל להמשיך לבדו.

זהו דימוי שמרחיב לי את הלב גם כמנטור לצמיחה. כי הרי במסעות הליווי שאני עושה עם אנשים, אני לא "מורה דרך" שמחזיק את המפה. אני לא בא להכתיב או להוביל בכוח. אני יותר כמו רועה – צועד יחד איתם, שומר על המרחב, דואג, מקשיב, שואל שאלות שמאפשרות להם לגלות את דרכם שלהם.

כמו הרועה, גם אני יודע שלא כולם באים מאותה נקודת מוצא. יש מי שנמצאים בשבר, יש מי שתקועים, ויש מי שנמצאים דווקא במומנטום של הצלחה - וכולם זקוקים לליווי, לחמלה, לאוזן קשבת. כולנו הרי מטפסים על סולם יעקב כל חיינו, והשאלה היחידה היא באיזו מודעות ועם איזו כוונה אנו עושים זאת.

---

בעולם המחקר המודרני מנהיגות משרתת Servant Leadership – היא המושג הקרוב ביותר אל מנהיגות הרועה. רוברט גרינליף, שטבע את המושג, אמר שמנהיג אמיתי הוא קודם כול משרת. תפקידו לשרת את האנשים שהוא מוביל, לטפח אותם, לעזור להם לצמוח. זהו בעצם לב־לבה של מנהיגות הרועה.

גם ההגות היהודית מדגישה זאת. רש"י מפרש את הפסוק בפרשת פנחס כך: "כדי שלא יהיו צריכין לרועה אחר אלא זה שידע ללכת לפני הצאן ולבוא לפניהם". כלומר, מנהיג אמיתי יודע להיות גם מקדימה וגם מאחור: להוביל, אבל גם להישאר עם מי שנשאר מאחור.

---

אני כותב את המילים האלה וחושב גם על עצמי, על דרכי שלי כמנהיג. אינני חף מטעויות. לא פעם נמשכתי אל מודל הכוח, הרצון לוודאות, לשלוט, לדעת, להכתיב. לא פעם גיליתי כמה קל ליפול אל מלכודת הפחד - פחד מלאבד שליטה, פחד מלאכזב, פחד מהלא־נודע. אבל דווקא ברגעי המשבר, ברגעי תחושת אובדן השליטה, למדתי את מהות המנהיגות הרועה.

הבנתי שמנהיגות אמיתית נמדדת לא בכמה אתה יודע, אלא בכמה אתה מסוגל להקשיב. לא בכמה עוצמה אתה מפגין, אלא בכמה חמלה אתה מראה. לא בכמה מהר אתה רץ קדימה, אלא בכמה רחוק אתה מוכן ללכת יחד עם האחרים, עבורם ולמענם, והכל לאורו של כוכב צפון - ייעוד וחזון ראויים.

---

בעידן ה-Meta Crisis מנהיגות רועה היא המנהיגות הנדרשת על מנת שהאנושות תחצה את המכשול הגדול שהציבה לעצמה. העולם אינו זקוק למנהיגים הציגים עצמם כגיבורי־על, אלא למנהיגים הרועים את צאנם. כאלה המקשיבים בחמלה לבכי הטלאים, היודעים לקרוא בשמות, שאינם מוותרים על אף אחד בדרך. כאלה שמבינים כי המסע איננו שלהם בלבד, אלא של כולנו יחד.

כשאני מסתכל על חיי, על הקריירה שעברתי ועל הדרך שאני הולך בה היום, אני מבין שבחלקת האדמה הקטנה בה אני הווה, זהו גם ייעודי - להיות רועה. לרעות את אחיי ואחיותיי במסע הצמיחה שלהם, להאיר להם את הדרך כשחשוך, לשמור עליהם כשסוער, ובעיקר – להזכיר להם שהמרעה האמיתי נמצא תמיד בלב, בנאמנות לייעוד הנשמתי.

בסופו של דבר, מנהיגות הרועה היא מנהיגות של אהבה.

ואהבה - כך לימדה אותנו התורה וכך מלמדת אותנו האמת - היא תמיד התשובה.