יום שטרית: סיפור משפחתי אישי

יש סיפורים שהם הרבה מעבר לזיכרון אישי - הם הופכים להיות מפתח להבנת מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. 

"יום שטרית" הוא סיפור משפחתי מצד אבי, שנצרב בליבי מאז ילדותי. זהו סיפור שקשור לשורשים, לזהות, ולמשמעות שבין דורות. אני משתף אותו כאן לא רק כנוסטלגיה, אלא כחלק ממסע הצמיחה שאני מזמין אתכם אליו - מסע שבו סיפור החיים שלנו הופך לאבן דרך במסע גדול יותר של משמעות. 

יום שטרית - הנס והטראומה

(מתוך ספרי "המסע שלנו", נכתב ב-26.4.24)

השבת, זו שבין פסח א' לפסח ב', אנחנו באתנחתא מפרשות השבוע. עבור משפחתי, השבת הזו היא בסימן פרשת "שטרית" - ההגדה הפרטית שלנו המסופרת מדור לדור במצוות "והגדת לבנך" מזה כבר תשעה דורות. 

חלקכם כבר מכירים את ההגדה המשפחתית שלי, אבל מצווה לספרה שוב ושוב ממילא ביום השבת שלאחר ליל הסדר, ומצוות שכאלה חשוב לקיים. אז... סיפור שהיה כך היה. 

לפני כ־200 שנה, משפחתו של יצחק שטרית, הסבא רבא של הסבא רבא של הסבא שלי, התגוררה במלאח (בגטו היהודי) שבעיר פאס שבמרוקו. יצחק היה אמן צורף, ובין יתר לקוחותיו נמנה גם סולטאן מרוקו שארמונו שכן בפאס. 

באחד הלילות פרצו גנבים לארמון הסולטאן וגנבו תכשיטים וחפצים יקרי ערך. חקירה משטרתית העלתה את שמו של יצחק שטרית כחשוד לאור היותו ספק קבוע עם גישה אל הארמון. פרצי אנטישמיות לא היו עניין נדיר במרוקו של המאה ה־19. יצחק הפך להיות החשוד העיקרי. הוא נשפט במשפט שדה חפוז ובית הדין גזר את דינו למוות בתלייה בכיכר העיר. יצחק נכלא מייד ומועד מימוש גזר הדין נקבע ליום שבת בערב - השבת שלאחר ליל הסדר באותה השנה. 

הלם, אימה, שוק, תחושת חוסר אונים וכמובן דיכאון ועצב מילאו את בית משפחתי. ימים קשים ומאתגרים חלפו. ליל הסדר נחגג בעצב, כהלכתו, כנהוג במשפחה יהודית דתית. הקהילה היהודית תמכה ברוחה את משפחתי, אך הנה היום שכולם ייראו מפניו הגיע. 

בשבת, מוקדם בבוקר, נשמעו נקישות השוטרים על דלת משפחתי. קול צעקות שבר נשמע מחדרי הבית, כשהסברה הייתה שבית הדין החליט להקדים את ביצוע התלייה לשעות הבוקר. השוטרים נכנסו אל הבית, התיישבו אל השולחן והודיעו לבני משפחתי כי בליל שישי נתפסו גנבים בעת מעשה גניבה, ולאחר חקירתם הודו כי הם אלו אשר גנבו את התכשיטים מארמון הסולטאן בזמנו. יצחק אינו אשם בגניבה. הוא לא ייתלה היום. הלם שוב אפף את בני הבית, הפעם הלם השמחה על הנס שהתרחש. 

יצחק שוחרר לחופשי כבר כמה שעות לאחר מכן. עם שובו הביתה, התקבל בקולות צהלולים ובכי בו זמנית. כולם רצו לחגוג את הנס, אולם בעיצבונם הגדול לא התכוננו כראוי אל השבת ולא הכינו מבעוד מועד את תבשילי שבת. 

קהילת השכנים מייד נרתמה לסייע. כולם הוציאו שאריות תבשילים ואוכל מן המטבחים, פתחו שולחן גדול באמצע החצר הפנימית, וחגגו אל תוך הלילה. 

מתוך חיבור עמוק למורשת העם היהודי, לעובדת התרחשות הנס בעיצומו של חג הפסח, לסיפור יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות ולמצוות "והגדת לבנך" – סבי יצחק הורה לכל בני משפחתי לקיים את מצוות "והגדת לבנך" גם באשר ל"הגדת שטרית" הפרטית. 

מאז ועד לימינו אנו, בכל שנה, בשבת שלאחר ליל הסדר, משפחתי מתכנסת לספר את הגדת שטרית. האירוע נחגג בסעודה קרה (סלטים, תבשילים וקינוחים מרוקנים – התבשילים בושלו, אבל אוכלים אותם קרים, היישר מן המקרר), לזכר היום ההוא בו כל השכנים הביאו מאכלים קרים מבתיהם אל השולחן בחצר. 

כיום, עשרות משפחות, כולן צאצאי יצחק שטרית לאורך הדורות, מציינות מידי שנה את "יום שטרית" (או יש המכנים אותה "השבת הקרה") במספר ערים בישראל (ירושלים, אשדוד, דימונה, באר שבע, מודיעין ועוד) ובמספר מדינות (ספרד, צרפת, ארה"ב, קנדה ועוד). 

הנס והטראומה

עד כאן סיפור הנס! מה הקשר לטראומה?! 

אז זהו, שיש. 

סבא יצחק נרדף והואשם על לא עוול בכפו. הוא נשפט במשפט שדה, ישב בכלא והמתין לגזר דין מוות נוראי בתחושת תסכול וחוסר אונים משוועת. אני רק מדמיין את הפחד והייאוש שהלכו והתגברו בקרבו ככל שמועד התלייה התקרב. 

גם לאחר ששוחרר, אף גורם לא התנצל בפניו והוא נשאר במעמד היהודי הנרדף, בוודאי בתחושתו. אני רק יכול לשער את רמת החרדה שלו ושל בני המשפחה בשנים שלאחר מכן – הפחד מפני הישנות של האירוע, הפחד מפני מפגש אימתני מול רשויות השררה והכוח, הפחד מפני האשמת שווא נוספת. 

מצוות "והגדת לבנך" מייצרת כאן (וגם בהגדת הפסח, כפי שציינתי בשבוע שעבר) אפקט כפול. האחד – שימור זיכרון הנס הגדול, תוך חיזוק האמונה בטוב ויצירת תחושת גאווה, הודיה ושמחה. האחר – שרשור (לא מודע) של הטראומה אל הדורות הבאים והשרשת הפחד מפני עוול, חוסר צדק ורדיפת שווא. 

היום, אני מודע היטב לאפקט הכפול, שמופעיו באים לידי ביטוי באישיותי – באמונתי, בגאוותי ובפחדיי. היקום זימן לי בחיי התמודדות ראויה עם הפחדים הללו. התמודדות שהינה הזדמנות לצמיחה. 

אני לוקח על עצמי את האחריות לרפא עצמי מן הטראומה הבין־דורית של משפחתי. זה תהליך ממושך, לא קל, אבל זה חלק מן הייעוד שלי בשושלת המשפחתית – להשאיר את מורשת הנס על כנה, ובו זמנית לקטום את שרשרת הפחד המשתק מן העוולה. 

בהסתכלות קבלית, נשמתי בחרה (שלא באקראי) להשתייך למשפחת שטרית למען תכלית מסוימת. שרשרת הטראומה היא הזדמנות נפלאה לבחינה ביקורתית של הפרדיגמות המשפחתיות הבין־דוריות ושל האמונות שבחרתי לאמץ בחיי, ולפתיחת הצוהר אל בחירה של דרך אחרת - טובה יותר, בריאה יותר, אוהבת ואמיתית. 

התיקון הקבלי איננו רק התיקון שלי עצמי בחיי, כי אם התיקון של כל הנשמות בדורות שקדמו לי - עד וכולל נשמתו של סבא יצחק, היקר, השלם והאהוב. 

ואני, שמי השני יצחק. 

שורשים וצמיחה

הסיפור הזה מזכיר לי שוב ושוב עד כמה הזהות האישית שלנו שזורה בזהות המשפחתית, התרבותית והקהילתית. 

כדי לצמוח באמת - עלינו להכיר את השורשים שלנו, לכבד אותם, ולתת להם מקום. השורשים אינם כבלים שמחזיקים אותנו למטה; הם הקרקע שממנה אפשר לרפא ולפרוח. 

גשר למסע שלנו

עבורי, "יום שטרית" איננו רק מסורת משפחתית - הוא שיעור על מהות הצמיחה. צמיחה אמיתית נולדת כאשר אנחנו מחברים בין עבר להווה, בין שורשים לענפים, בין זהות למסע. 

וזה בדיוק הליווי שאני מציע לאנשים: מסע צמיחה אישי, שבו אנחנו לומדים כיצד סיפור חיינו יכול להפוך למפתח לייעוד הנשמה ולחיים מלאי משמעות. 

כשאנחנו מחוברים לסיפור שלנו, אנחנו יכולים לכתוב פרקים חדשים באומץ ובאהבה. 

אריאל