איה המשמעות?

אני כותב את המילים הללו מתוך שאלה שמלווה אותי כבר שנים: היכן נעלמה המשמעות בחיינו? בתוך שגרת היום־יום, בין הישגים לקריירה, בין הצלחות לכשלונות, אני מוצא את עצמי שוב ושוב חוזר לשאלה הזו. היא לא שאלה פילוסופית מופשטת. היא נוגעת בבשר החי: בכאב, באהבה, בקיום עצמו.

העולם שסביבנו סוער. משברים גלובליים - אקולוגיים, חברתיים, מנטליים, רוחניים - מתערבלים יחד למה שכינה דניאל שמכטנברגר "המטא־קרייסיס". בתוך הכאוס הזה, נדמה שהמשמעות הולכת לאיבוד. רבים חשים ניכור וריק, או גרוע מכך – חווים משמעות שלילית, המולידה הרס, אשמה, כעס ופחד. 

תודעת הנפרדות - השורש הקדום

כשאני מתבונן לעומק, אני יודע שהשורש של כל זה טמון בתודעת הנפרדות. מאז אותו רגע קדמון שבו בחר האדם לראות את עצמו כנפרד מן האחדות האוהבת, נולדו הפחד, הבושה והאשמה. אלו הם היסודות שהרחיקו אותנו מן הגן, מן הטבע, מן האחדות.

הפילוסוף סרן קירקגור תיאר זאת כ"חרדת הבחירה" - מצב שבו החירות האנושית, במקום להוליד יצירה, מולידה חרדה. ויקטור פרנקל, שחווה את התהום במחנות הריכוז, טען כי האדם זקוק ל"למה" כדי לשאת כל "איך". שניהם הצביעו על אותו פצע: בלי חיבור למשמעות, האדם הולך לאיבוד.

הסיפור - מתנת הבריאה האנושית 

ובכל זאת, בתוך החושך הזה נותרה לנו מתנה פלאית: היכולת לספר סיפור. הסיפור איננו רק מילים. הוא שער. דרך הסיפור אנו נוגעים בחוויה, ודרך הסיפור אנו בוראים עתיד.

בכל יום, בכל תרבות, בכל עם - אנחנו מספרים סיפור: האישי, הקהילתי, הלאומי, הקולקטיבי של האנושות, ואולי אף של היקום כולו. הסיפור שאנו מספרים הוא הקו הדק המפריד בין חיים מלאי משמעות אוהבת ומיטיבה - חיים של השראה, אהבה ושליחות – לבין חיים ריקים ממשמעות, או חמור מכך - חיים מלאי משמעות שלילית.

איאן מקגילקרייסט מזכיר לנו שהמוח הימני שלנו נועד לקשר, לראות את התמונה השלמה, לספר סיפור. אך התרבות המודרנית השכלתנית - בתודעת הנפרדות - חיזקה בעיקר את המוח השמאלי, המפרק והמקטלג. חזרתו של הסיפור היא חזרה אל השלם, אל החי, אל האוהב. 

מסע אישי - עדות מן הדרך

במסע חיי חוויתי את משבר המשמעות שוב ושוב. בסיפור שסיפרתי לעצמי כילד על כך שאינני ראוי. בפרדיגמות שבניתי בצעירותי, המושתתות על הצלחה חומרית והישגיות המתבטאת בתארים חיצוניים. בבחירות שעשיתי מתוך כעס, שנאה עצמית ורצון להוכיח. בריקנות ובתחושת הניכור שליוותה אותי בתחנות רבות במסעי. בתקופות דיכאון שהובילו למשברים אישיים, משפחתיים וחברתיים.

השינוי החל כאשר התוודעתי מחדש אל החופש הטמון בתודעתי מעצם היותי. את החופש הזה רתמתי לטובת הבחירה המודעת והעיקשת בטוב. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך אמונת אמת עמוקה בכוחו של הטוב. הבחירה בטוב, שוב ושוב, הפכה עם השנים להרגל. הרגל אשר הזכיר לי מי אני ומה אני וסייע לחלץ ממעמקי תודעתי את תכונות האופי הטבועות באישיותי מיום היוולדי - הענווה והתום.

סיפרתי את סיפוריי אחרת, בהשראת סיפורי התנ"ך וסיפורי המיתולוגיות המלאים במשמעות מצמיחה. בראתי את הווייתי בכל יום עם סיפוריי. עיצבתי את עתידי עם סיפוריי. המשכתי ללמוד ולצמוח בחיי, והפעם עם חוויית משמעות שופעת ומעצימה. ובכך, מתוך אהבה זורמת ומתפשטת שאינה תלויה בדבר, הענקתי גם משמעות לאנשים רבים אחרים בחיי.        

משמעות אוהבת - פרקטיקה יומיומית

משמעות אוהבת איננה מושג מופשט. היא מתממשת במעשים הקטנים: 

• לראות את האחר כחלק ממני. 

• לטפח סיפור שמחבר ולא מפריד. 

• להפוך את החולין למקדש קטן. 

• להעז לשבור פרדיגמות ישנות ולצעוד אל עבר לא נודע.

השינוי האמיתי מתחיל מבפנים: בהקשבה, בחמלה, באומץ ובתודעה מתפתחת. התחדשות מתחילה במוכנות לשחרר את מה שאינו משרת עוד, ולהקשיב למה שמבקש להיוולד. 

אמונה לעתיד טוב יותר

הכל צפוי והרשות נתונה.  

הרשות הנתונה היא הרשות לספר את סיפורנו, בכל המישורים והמימדים, וליצור באמצעותו את חוויית חיינו. הסיפורים המשותפים שלנו - דתות, מדינות, תאגידים - הם אלה שבונים את המציאות. השאלה היא: איזה סיפור נבחר לספר עכשיו? ועכשיו? ועכשיו?

אם נבחר לספר סיפור של אהבה, שירות ואחדות, נוכל להחזיר את המשמעות האוהבת אל ההוויה האנושית היומיומית. 

ואולי אז, כשנשאל שוב את השכינה "איה המשמעות?", נשמע קול עמוק מבפנים לוחש: היא כאן. היא תמיד הייתה כאן. היא אנחנו.